באופן טבעי כל ממציא בשלב פיתוח הרעיון מנסה בעזרת ההמצאה לפתור בעיה אשר הוא נתקל בה. כל רעיון טוב צומח מתחושה של חוסר או ואקום אשר הממציא נתקל בה בחייו: בעבודה, עם הילדים והמשפחה, תוך שימוש בכלים או במכשירים או תוך כדי שיחות עם חברים.
פתרון בעיה של הממציא מתברר לעיתים כצורך ייחודי של הממציא ושל הסביבה הקרובה אליו. במקרה כזה בדיקה עסקית של ההמצאה תוכיח שאין שוק או קהל יעד המצדיק המשך פיתוח ההמצאה. מצד שני לא מעט המצאות כאלה הוכחו ככאלה אשר יכולים לפתור בעיה אמיתית עבור אנשים נוספים או ליצר יתרון תחרותי עבור חברות בתחום. אלה ההמצאות אשר בדיקה עסקית תמליץ להמשיך להתקדם ולפתח אותן.
לא מעט פעמים, עם הזמן כאשר הממציא מגבש יותר ויותר את ההמצאה שלו, הוא מרגיש שהפיתרון הזה כל כך טוב שהוא יכול לפתור בעיות ולענות לצרכים גם עבור בעיות נוספות, צרכים נוספים או שווקים אחרים. "אם הרעיון כל כך טוב למה שגם אחרים לא ייהנו ממנו"?
לתופעה הזו אני קורה "תפסת מרובה לא תפסת"- ההתרחבות לשווקים אחרים מחלישה את הכוח של ההמצאה היות וכל התרחבות כזו דורשת שינוי או "שיפור קטן" בהמצאה. הבעיה שמה שהתחיל כמענה לצורך אמיתי של הממציא הופך להיות למענה לצרכים שהממציא בטוח שהם קיימים אבל הוא לא באמת מבין אותם. במקום לחזק את ההמצאה ואת הפיתרון, התופעה הזו רק מחלישה אותם. המענה הנכון לבעיה ספציפית הופך להיות פיתרון לא מספק להרבה בעיות.
ההמלצה שלי:
כל ממציא מכיר טוב את הצורך או הבעיה אשר גרמו לו לחשוב על ההמצאה שלו. חשוב להמשיך ולדבוק בצורך הזה ולא לנסות להוכיח שהפתרון הזה טוב גם לצרכים אחרים.