בעבודתי מול ממציאים נתקלתי במספר מקרים בתופעה שאני קורא לה: "תפסת מרובה לא תפסת".
אחרי הבדיקות העסקיות שאנחנו עושים ורישום הפטנט, במהלך הכנת התוכנית העסקית והמצגת למשקיעים מתנהל דיון על האסטרטגיה הרצויה בגיוס משקיעים. בעזרת התוכנית העסקית אנחנו מגיעים להערכת שווי שלפיו אנחנו מתמחרים את ההמצאה ועל פיו אנחנו מנסים לגייס השקעה.
הדיון הבא חוזר על עצמו בוריאציות שונות:
ממציא: "אני רוצה שנאתר משקיע שישקיע פחות מ 50% מהשווי כיוון שאני רוצה להישאר בשליטה".
אני: "אפשר לנסות אבל לא כל משקיע יהיה מוכן לתנאי הזה".
ממציא: "בכל מקרה אני מעדיף כמה משקיעים על משקיע אחד".
אני: "למה עדיף כמה משקיעים"?
ממציא: "יהיה לי יותר קל להתמודד עם משקיעים שלכל אחד יש 5% בחברה מאשר עם משקיע אחד שיש לו 40% בחברה".
אז זהו שלא!
כל משקיע, בודאי אם הוא משקיע קטן מתייחס להשקעה שלו כאילו היא עולם ומלואו. בגלל אותם 5% הוא רוצה דין וחשבון על כל צעד ולקבל דין וחשבון על כל החלטה. עכשיו לך תנווט בין עשרה גורמים שכל אחד רוצה להיות שותף בהחלטות. לקבל החלטה עם משקיע אחד של 40% זה אפשרי- כדי לקבל החלטה יחד עם עוד עשרה אנשים צריך כישורים של פוליטיקאי מוצלח ולא של ממציא. חוץ מזה, כמה פוליטיקאים מוצלחים אתם מכירים?
ההמלצה שלי:
תשאפו לאתר את ההשקעה הגדולה ביותר שאתם יכולים להשיג במינימום שותפים משקיעים. זה מרכיב מרכזי בניהול עסקי של ההמצאה שלכם.