במהלך הפגישה הראשונה עם הממציא, אשר ברוב המקרים נמצא עוד לפני שלב רישום הפטנט אני חותם על התחייבות לשמירת סודיות, כדי שהוא יוכל לתאר את הרעיון או ההמצאה שלו.
אחרי שאני מבין במה מדובר, אני שואל מספר שאלות ומעלה כמה הסתייגויות בעיקר כדי לבחון את הצורך, השוק והסביבה העסקית. כמעט תמיד במהלך הדיון הקצר הזה אני רואה הבעה של אכזבה הולכת ומתפשטת על פניו. בשלב הזה התסריט הזה של דו שיח חוזר על עצמו כמעט מילה במילה:
אני: "יש לי תחושה שאתה מאוכזב ממשהו"
ממציא: "כנראה שאתה חושב שהרעיון לא מספיק טוב".
אני: "איך הגעת לתחושה הזו? עדיין לא חיוויתי שום דעה על הרעיון. רק שאלתי כמה שאלות".
ממציא: "אני הייתי בטוח שתיפול מהכסא כשתשמע במה מדובר".
מהניסיון שלי, אני יכול להגיד שכל ממציא בשלבים הראשונים של הרעיון, חווה מצבי מאניה דפרסיה המתחלפים בתדירות גבוהה. לכל חבר, שכן, או בן משפחה הנחשפים לרעיון יש תמיד דעה מוצקה על ההמצאה וכמה היא שווה. הדעה הזו נעה בין הקטבים האלה:
הרעיון נהדר- ואז השמים הם הגבול,
"מי צריך אותו", "יש כאלה דברים" או סתם זה לא נראה טוב- ואז הרעיון לא שווה כלום.
ואני אומר שכולם בדרך כלל לא יודעים על מה הם מדברים. כל אחד מדבר מהניסיון האישי שלו ומההכרה של הסביבה הקרובה אליו ועל דברים שהוא שמע או קרא באינטרנט.
גם בעלי מקצוע חייבים בחינה ובדיקה לפני שהם מחווים דעה. שום יועץ עסקי המכבד את עצמו לא יכול להגיד לממציא בפסקנות אם הרעיון טוב או לא. בכלל לבעלי מקצוע אמיתיים בכל תחום, יש מידה רבה של צניעות. ככל שהם יותר מקצועיים כך הם מבינים את גבולות הידע שלהם.
ההמלצה שלי:
תהיו עקשנים בדרככם. תבדקו, תשאלו, תבחנו, תתקנו טעויות אבל תמיד תזכרו: אף מחמאה על הרעיון לא הופכת את הרעיון לרעיון טוב ואף ביקורת עליו לא הופכת אותו לרעיון רע.